פרק מח: ח״ג עב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ר' שמעון הוה מדכי שוקי דטברייא, וכל דהוה תמן מית הוה סליק ליה ומדכי ארעא. תאנא, כתיב ותבואו ותטמאו את ארצי וגו' (ירמיהו ב ז). אמר ר' יהודה, זכאה חולקיה מאן דזכי בחייוי למשרי מדורא בארעא קדישא! דכל מאן דזכי לה - זכי לאנגדא מטלא דשמייא דלעילא דנחית על ארעא! וכל מאן דזכי לאתקשרא בחייוי בהאי ארעא קדישא - זכי לאתקשרא לבתר בארעא קדישא עלאה.
ב וכל מאן דלא זכי בחייוי ומייתין ליה לאתקברא תמן - עליה כתיב ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיהו ב ז). רוחיה נפיק ברשותא נוכראה אחרא - וגופיה אתי תחות רשותא דארעא קדישא?! כביכול עביד קדש חול וחול קדש! וכל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא - אתכפרו חובוי וזכי לאתקשרא תחות גדפוי דשכינתא דכתיב וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג). ולא עוד אלא אי זכי בחייוי - זכי לאתמשכא עליה רוח קדישא תדיר. וכל מאן דיתיב ברשותא אחרא - אתמשך עליה רוח אחרא נוכראה.
ג תאנא - כד סליק רב המנונא סבא להתם הוו עמיה תריסר בני מתיבתא דיליה. אמר לון "אי אנא אזיל לארחא דא - לאו על דידי קא עבידנא - אלא לאתבא פקדונא למאריה". תנינן כל אינון דלא זכו להאי בחייוי - אתיבין פקדונא דמאריהון לאחרא!
ד אמר ר' יצחק, בגיני כך כל מאן דעבד מאינון זינין בישין או רשותא אחרא בארעא - ארעא אסתאבת! ווי ליה לההוא גבר! ווי לנפשיה! דהא ארעא קדישא לא מקבלא ליה לבתר. עליה כתיב יתמו חטאים מן הארץ בעוה"ז ובעוה"ב, ורשעים עוד אינם בתחיית המתים. כדין ברכי נפשי את ה' הללויה (תהלים קד לה):
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0