פרק יא: ח״ג צ ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תו פתח ואמר: ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו). תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי 'רע' דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה ה) - האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא. ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי? לא! אלא כמה דאמרן.
ב ועל דא יבעי בר נש מקב"ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא - פגים ליה לזרעיה. ווי למאן דפגים זרעיה! ומה בשאר בני נשא כך - בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה - על אחת כמה וכמה!
ג בעמיו - מהו בעמיו? דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כא יד טו). "בהם" מבעי ליה! מהו בעמיו? אלא מלה דא קלנא בעמיו, פגימו בעמיו. ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה - מעמיו ודאי. כלא כגוונא דלעילא. כי אני ה' מקדשו - מהו מקדשו? אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא, ובג"כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו, דהא אני ה' מקדשו. דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא - דקדישא ישתמש על ידא דקדישא.
ד תא חזי קב"ה ישתמש על ידא דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא. ובגין דקב"ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא - כהנא ישתמש על ידא דדכיא דאתקדש בדכיותיה. ומאי איהו? ליואי. בר נש אחרא ישתמש על ידי דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב"ה. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו)! כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב"ה - הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' וגו' (ויקרא כ ז).
ה תו פתח ואמר: לה' הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג ט). לה' הישועה - הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן? לישראל או לקב"ה? אלא הא אוקמוה בכמה קראי. והכא לה' הישועה ודאי! אימתי? על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב"ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו - כדין לה' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב"ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא, הדא הוא דכתיב ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך (דברים ל ג):
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0