פרק יח: ח״ג ריח ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א דבר אחר: בעושיו - בגין דבר נש אתעביד בשותפות - גברא ואתתא וקב"ה. ועל רזא דא כתיב נעשה אדם - בשותפו. דתנינן תלת אומנין עבד קב"ה לאפקא מנהון עלמא ואלין אינון: שמיא וארעא ומייא. וכל חד שמש חד יומא ואהדרו כמלקדמין.
ב יומא קדמאה - אפיק שמיא אומנותא דיליה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. יומא תניינא - אפיקו מיא אומנותא לעבידתא דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. אסתלקו פלגא מייא לעילא ופלגא מייא לתתא אשתארו. ואלמלא כך דמיא אתפרישו - עלמא לא הווה קאים. יומא תליתאה - עבידת ארעא ואפיקת כמה דאתפקדת דכתיב ויאמר אלהים תדשא ארץ דשא עשב וכתיב ותוצא הארץ דשא וגו'.
ג עד הכא כל אומנא מאלין תלתא אפיק אומנותא דיליה ועבדו מה דאתפקדו. אשתארו תלת יומין אחרנין - ביומא רביעאה אתפקד אומנא קדמאה למעבד אומנא דיליה, דכתיב ויאמר אלהים יהי מארת, והיינו שמים. ביומא חמישאה אפיקו מייא דאיהו אומנא אחרא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים וגו'. ביומא שתיתאה עבדת ארעא אומנותא דילה דכתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה וגו'.
ד כיון דתלת אומנין אלין אשלימו עובדייהו - אמר לון קב"ה אומנותא חדא אית לי למעבד ואיהו אדם. אתחברו כחדא ואנא עמכון - נעשה אדם. גופא דלכון. ואנא אהא שותפו עמכון ונעשה אדם. כמה דבקדמיתא הוה בשותפו - הכי נמי לבתר. אבא - דביה עביד עבידתא דשמיא ועבידתא דמייא. ואתתא - דאיהי אומנא תליתאה כגוונא דארעא. וקב"ה דאשתתף בהדייהו. ועל רזא דא כתיב בעושיו.
ה ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא - חדוה בכל שותפותא הוה. דתנינן בשעתא דבר נש שתיף לקב"ה לחדווה דיליה - קב"ה אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן (ס"א דאודע תמן) לאבוהי ואמיה דאינון שותפין בהדיה, ואייתי לון עמיה לההוא חדווה, וכלהו זמינין תמן. ובני נשא לא ידעין. אבל בעקו דבר נש - קב"ה זמין לגביה בלחודוי, ולא אודע לאבוהי ולאמיה. הדא הוא דכתיב בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע וגו'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0