פרק יב: ח״ג מ ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תו פתח ואמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם (שמות כד יב). והתורה - דא תורה שבכתב. והמצוה - דא תורה שבעל פה. להרתם - כתיב חסר - כמה דאת אמר ואל חדר הורתי (שיר ג ד). הכא אית לאסתכלא - להורתם דְמִי? אי תימא 'הורתם' דישראל לאו הכי! דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא! אלא 'הורתם' דתורה ומצוה! ומאי היא? דא אתר יין דמנטרא - בגין דכל 'כתיבה' ד'ספר' עלאה - תמן שריא ומתמן נפקא 'תורה'. ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם - להרתם ודאי!
ב תורה שבעל פה - תורה אחרא דקיימא 'על פה'. מאן איהו פה? דא הוא דעת, דאיהו 'פה' ד'ספר' ו'כתיבה'. ותורה דא היא תורה אחרא דאקרי 'תורה שבעל פה' - דאיהי קיימא על ההוא 'פה' דאיהי 'תורה שבכתב'. בגין כך אסתליק משה בכלא על כל שאר נביאי מהימני דכתיב ואתנה לך - לך דייקא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0